נכות-כלליתמעודכן 2024
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995 (להלן: “החוק”) הנו חוק סבוך ומורכב המשתנה חדשות לבקרים בעיקר עקב אילוצי תקציב המדינה, ותמיד, ללא קשר והלימה ישירים למצבו הרפואי של המבוטח.
במהלך השנים האחרונות חלו שינויים רבים בחוק בכלל ובענף נכות כללית בפרט, וזאת עת שהוחל “חוק לרון” אשר אמור היה להטיב עם המבוטחים וליצור עבורם אפשרויות תעסוקה, חרף מוגבלותם הפיזית ואולם, בפועל, לפחות לשיטת המבוטחים, “חוק לרון” לא השיג את מטרותיו.
תקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן: “התקנות”) קובעות שכל תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל פרישה הידוע), כיום אצל גברים – גיל 67 שנים, ואצל נשים – גיל 62 שנים), ושעקב ליקוי גופני מולד ו/או ליקוי שהתפרץ במהלך חייו של המבוטח, ליקוי שכלי או נפשי אשר עולה בקנה עם אחת משלושת הקריטריונים שלהלן:
- איבד המבוטח את כושר השתכרותו, ואינו משתכר בסכום של 25% ומעלה מהשכר הממוצע במשק.
- כושר השתכרותו של המבוטח צומצם ב – 50% ומעלה.
- במקרה של עקרת בית, צומצמה היכולת לאחזקת פעולות משק הבית ב- 50%.
עשויים לזכות את המבוטח בגמלה חודשית.
המסלול של המבוטח אל הזכאות לקצבת נכות כללית עוברת דרך שני מסלולים:
- הראשון – מסלול קביעת דרגת הנכות הרפואית של המבוטח.
- השני – מסלול קביעת דרגת אי כושרו של המבוטח להשתכר.
בראש ובראשונה חשוב לדעת כי ענף בנכות כללית ניתן, בכפוף למגבלות מסוימות, להעלות כל סוג של פגיעה, פציעה ומחלה בכדי להיות זכאי לדרגת נכות וזאת באם אותה בפגימה אכן מקנה נכות כלשהיא בהתאם לרשימת הליקויים.
כמו בכל תהליך, בכדי להתחיל, על המבוטח לפנות אל המוסד לביטוח לאומי בהגשת תביעה לקצבת נכות כללית.
את התביעה יש לערוך בצורה מפורטת ומדויקת כמו גם לצרף אליה אסמכתאות רפואיות עדכניות.
לאחר קבלת התביעה במוסד לביטוח לאומי, שם נבחנים מספר פרמטרים על ידי פקיד התביעות ובמידה ואין מניעה על פי הדין (קיימות כאמור מספר עילות לדחיית התביעה על הסף במקרים של שכר גבוהה ו/או עבודה בפועל ועוד) מוזמן המבוטח אל הועדה הרפואית.
הועדה הרפואית דנה במצבו הרפואי של המבוטח ואמורה לשמוע את תלונותיו, טענותיו בדבר מצבו הרפואי וכן לאפשר לו להציג חומר רפואי התומך בטענותיו.
עם סיום עבודת הועדה נקבעת דרגת נכותו הרפואית של המבוטח.
באם דרגת נכותו הרפואית של המבוטח הנה דרגה אשר מזכה אותו לעבור לשלב הבא (שלב בחינת דרגת אי כושרו להשתכר) מופנה המבוטח אל הועדה לקביעת דרגת אי כושרו להשתכר והאחרונה היא זו שתקבע באם אכן איבד המבוטח מכושרו להשתכר ובאיזה שיעור (בהתאם להלכה הנהוגה אשר יצאה תחת ידו של בית הדין הארצי לעבודה -“הלכת מוהרה”, “הלכת טספהון” והלכות מאוחרות יותר ונוספות) וזאת תוך שימת דגש על גיל המבוטח, מינו, השכלתו של המבוטח והמקצוע בו הוא עוסק/עסק.
הן על הועדה הרפואית והן על הועדה לקביעת דרגת אי כושר להשתכר ניתן להגיש ערר, כפי המועדים הקבועים בחוק ולאחריהם ובאם גם בועדות הערר לא ניתנה נכות הולמת (לשיטת המבוטח) ניתן להגיש ערעור אל בית הדין האיזורי לעבודה בשאלות משפטיות בלבד.
